הבנת התנועה האנושית

כהמטולוגית, התנועה האנושית הייתה מבחינתי כלי מובן מאליו. כמו רוב בני האדם, מעולם לא עצרתי לשאול את עצמי מה כרוך ביכולת שלי לבצע בדיקת מיח עצם, להכניס ונפלון, לשבת ליד המיקרוסקופ ולהתבונן בתאי הדם, ללכת לספרייה ולקרוא מאמר או לבצע ניסוי במעבדה. וודאי שתהליכים בסיסיים יותר כמו נשימה ובליעה לא עוררו בי עניין.

לא שאלתי את עצמי כיצד אני יודעת מה משקלם של חפצים, כיצד אני אומדת מרחק או כיצד אני מחליטה באיזה קצב לבצע את פעולות היומיום הפשוטות . לא שאלתי את עצמי מה קצה גבול היכולת של השרירים שלי, כי לא הייתי רצת מראתון ובחיי היום-יום הרגילים, נראה היה שיכולת זו כמעט אינסופית ומאפשרת לי לבצע כל מה שאני רוצה וצריכה.

שאלות אלו התחילו לעניין אותי, כאשר היכולות האלו הפסיקו להיות מובנות מאליהן.

בשנים הראשונות, האופן שבו אותו מרחק השתנה שוב ושוב ממרחק קצר שיכולתי לגמוע תוך מספר דקות למרחק כמעט אינסופי, היה לא רק קשה ומאתגר אלא גם בשלב מסויים מעורר עניין.

האופן שבו אותה כוס שהחזקתי בקלות הפכה להיות כבדה ובלתי ניתנת להרמה, הפתיע אותי שוב ושוב.

אם איבדתי את היכולת לזהות את הדברים הברורים האלה, כאשר יש לי מחלה שפוגעת אך ורק בתיפקוד השרירים, אז אולי הדברים הרבה יותר מורכבים מכפי שהם נראים? אולי פרט לחושים המוכרים, יש לנו סנסורים אחרים?

חוסר היכולת שלי לזהות את מידת המאמץ שאני משקיעה בפעולות פשוטות, כך ששוב ושוב עברתי את קצה גבול היכולת שלי, בעוד שקודם זה מעולם לא קרה, גרם לי לתהות איך אדם בריא מזהה את קצה גבול היכולת שלו, איך רץ מראתון יודע מתי לעצור לפני שיקרוס. איך אנחנו יודעים לזהות את הרזרבות האנרגטיות שלנו? לחלק מהשאלות מצאתי בהדרגה תשובות בספרות המדעית ולחלק לא.

גיליתי לאכזבתי כרופאה שקופסת הצבעים שיש לרפואה מאוד מוגבלת ואין בה את היכולת לתאר או לבחון את עושר הצבעים האמיתי שכרוך בתיפקוד האנושי. הבנתי, כמי שהייתה צריכה להתמודד עם המורכבות הזאת באופן יומיומי את החשיבות בהבנה טובה יותר.

לכן, חיפשתי את אלו שניסו באמת להבין את התנועה בתוך המכלול של התיפקוד האנושי. מצאתי אותם לא בתוך הרפואה אלא באמנות הריקוד, כאשר התוודעתי לשפת התנועה של נועה אשכול ועוד יותר בהסתכלות הרחבה של שיטת פלדנקרייז. שם הבנתי את המורכבות האמיתית של התנועה האנושית. שם הבנתי את חוסר ההיגיון בהפרדה האנאטומית המקובלת של מערכת העצבים למוטורית, סנסורית, אוטונומית, מרכזית. שם הבנתי שהתנועה והתיפקוד כרוכים בקואורדינאציה עדינה ודינאמית של תהליכים מורכבים מבחינה ביולוגית. תהליכי ייצור אנרגיה וסיגנאליים תוך-תאיים, תהליכים סנסוריים, מוטוריים, רגשיים וקוגנטיביים שאינם ניתנים באמת להפרדה. ודווקא מתוך הבנת המורכבות הזאת יכולתי לעשות סדר בכאוס ,להפריד ולהבין טוב יותר את התהליכים הביולוגיים שנמצאים בבסיסה של המחלה שלי באופן אישי ואפילו לבנות שיטת ניטור כמעט הדירה ואובייקטיבית בהתבסס על התובנות האלו .