ימי קורונה

לפני קצת יותר מחודשיים כבר היה ברור שהקורונה הגיעה גם לישראל. החברים שלי בעבודה עדיין קיימו כנס בינלאומי, הבעל שלי עדיין עבד כרגיל. כולם חשבו שיכניסו כמה אנשים לבידוד והכל יהיה בסדר. אנשים עוד המשיכו לנסוע לחופשות סקי בחול.

אני תמיד צריכה להיות זהירה. אפילו וירוס בנאלי שגרם למישהו אחר שהיה איתי קצת שיעול הביא אותי לכמה חודשים של קרייסיס קשה. בעצה אחת עם הרופא התעסוקתי שלי עברתי לעבוד מהבית וגם ביקשתי מכל הצוות שלי לא להתקרב אלי יותר מדי. אבל עם כל זה גם אני עוד יצאתי קצת החוצה ואפילו הלכתי להשקת הספר של חברה טובה, שהיא גם המורה שלי לפלדנקרייז.

הבנתי גם שכמה שאזהר, ברגע שיעלה מספר החולים לא אוכל להיות בטוחה לחלוטין. ולכן, גם הכנתי תכנית לאפשרות שכן אחלה. במקביל, שמתי בצד את כל הדברים האחרים והתחלתי לקרוא את המאמרים הרבים שהלכו והתפרסמו על המחלה החדשה הזאת.

בשבילי מחלה חדשה שלא כתובה בספרים, זה משהו מוכר. ראיתי בזה עוד אתגר. 

בזמן שכולם עדיין חיו באשלייה שמדובר בקומץ קטן של חולים שהיו בחו"ל ונמצאים בבידוד ולא נראה שמשרד הבריאות מתכוון לנקוט בצעדים מעבר לכך, ראיתי לצערי את הנולד. חשבתי גם לא רק על עצמי אלא על עוד חולים שייפגעו ממה שעלול לקרות אם כמות החולים בארץ תעלה בצורה משמעותית.

כשחברתי הטובה התקשרה לספר לי שהיא לא חשה בטוב וקצת משתעלת, חשבתי שזה בטח סתם צינון. אבל למחרת כבר הבנתי שזה יותר מסתם צינון. 

היא לא הייתה בחו"ל וגם לא עם אף חולה מוכר, אבל היה ברור לי שאם מדווחים על 200 חולים אז יש הרבה יותר וקשה מאוד להתחקות אחר המסלולים של כולם. הסתבר לי גם שהיא הייתה במסעדות, סרטים והצגות בשבוע שקדם לכך. מצבה היה למרבה המזל קל יחסית, אך היא תיארה חולשה, כאבי שרירים, שיעול יבש וקושי בנשימה שיכולתי לשמוע בדיבור שלה.

בדיוק שבוע אחרי הפעם האחרונה שנפגשתי איתה, התעוררתי בלילה עם תחושת מחנק וקושי בנשימה. הרגשתי גם שאני לא מצליחה להשתעל ולהוציא את הליחה. זה קרה לי לא פעם, אבל כשהייתי מאוד חלשה, עכשיו זה לא היה המצב. היה לי כוח כמעט נורמאלי להשתעל, אבל נדרש מאמץ מעבר לזה .

לא ידעתי אם זה קורונה או לא, אבל נזכרתי בתיאורים של הריאות של החולים שמתו שמצאו בהם כמויות גדולות של ליחה צמיגה ודביקה.

באופן אינטואיטיבי ביקשתי מהבעל שלי שיביא לי תה חם של שיבא ויעשה לי פיזיותראפיה נשימתית. בגלל שהרגשתי שאני מתחילה להתעייף התחברתי גם למכשיר ההנשמה שלי. הרגשתי תחושת הקלה משמעותית.

קיויתי שאני טועה וזה כלום שיעבור עד למחרת.

בזמן ששכבתי במיטה ולא הצלחתי להירדם התחלתי לבדוק בספרות אם השיבא סתם עשתה לי טוב או שבאמת יש בה משהו.

בבוקר עדיין הרגשתי רע, לא היה לי חום, אבל השיעול ותחושת המחנק נמשכו.

שאלתי את עצמי גם מה אני צריכה לעשות אם מדובר בקורונה. הרי אני בקבוצת סיכון. ואז חשבתי שאני ממילא בבידוד, למעט אנשי הצוות שלי, שגם מהם שמרתי מרחק כדי להגן על עצמי. כך שזה לא שינה לי לדעת איזה וירוס זה בדיוק. גם מבחינת הטיפול בי זה לא ישנה כי אין ממילא תרופה וזה גם לא ישנה מבחינת הסכנה שלי לאחרים. גם בימים כתיקונם אני נמנעת מלהגיע לאישפוז בית החולים בגלל הרגישות הקשה שלי ללטקס וחומרים אחרים שמשתמשים בהם שם, אז ודאי שעכשיו זה לא משהו שהגיוני לעשות.

מכל מה שקראתי הבנתי שמה שקורה בריאות זאת מלחמה. הוירוס מנסה להתרבות ותאים של מערכת החיסון מנסים לתקוף אותו. המלחמה הזאת יוצרת כמות גדולה של ליחה צמיגה. היה ברור לי גם שאם זה באמת קורונה הליחה הצמיגה הזאת תמלא מהר מאוד את הריאות שלי. כבר עכשיו הייתי צריכה לחצים יותר גבוהים מהרגיל במכשיר ההנשמה.

אם כך, חשבתי, מה שצריך לעשות זה להשתמש במשהו שיכול להשפיע על הנגיף וגם משהו שייתן למערכת החיסון לעבוד, אבל לא יותר מדי. וכמו תמיד חיפשתי שילוב של תרופות (שנמצאות בידי), צמחי מרפא ותזונה.

החלטתי גם לתעד את כל מה שעשיתי, כי אם זה יצליח אולי זה יוכל גם לעזור לחולים אחרים.

מאחר שאני חושבת ש" אל יתהלל חוגר כמפתח" התכוונתי לחכות עד שאבריא לגמרי כדי לפרסם את זה. אבל מאחר שאני רואה שיש יותר ויותר חולים החלטתי לכתוב על האופן שבו אני מטפלת בעצמי, למרות שעדיין לא הבראתי.

אולי דרך הטיפול הזאת טובה רק בשבילי, אולי זה בכלל לא קורונה ובחולי קורונה צריך לטפל אחרת.

אני משאירה לכם להחליט.

המשך יבוא...