באופן מפתיע, אין שיקום מסודר במיאסטניה. 

שיקום= לשפר את היכולת התיפקודית או על ידי שיפור הפונקציה שנפגעה (למשל חיזוק שרירים חלשים) או על ידי מציאת הדרך לבצע פעילות יומיומית למרות הפגיעה. 

במיאסטניה, הפגיעה התיפקודית הרבה פחות ברורה. 

הבעייה אינה בהכרח חוסר יכולת ללכת מחדר אחד לשני, אלא חוסר יכולת לחזור חזרה...

וזה לא דבר שקל או מובן מאליו ללמוד לחיות איתו. 

 

חולי מיאסטניה לא זקוקים לתרגילים לחיזוק השרירים, אלא לעזרים שיפחיתו את המאמץ שצריך לעשות. 

חולי מיאסטניה לא זקוקים בדרך כלל לעזרים באופן קבוע, אלא צריכים ללמוד מתי ואיך להשתמש בהם.

הבית שלהם צריך להיות מותאם בצורה כזאת שיאפשר להם להפעיל את השרירים כאשר הם יכולים, אבל ייתן להם לנוח, עם כמה שפחות פגיעה בתיפקוד, כאשר אינם יכולים.

 

למשל: משטח עבודה במטבח בעמידה, אך גם בישיבה. 

למשל: כיור רחצה רגיל וגם אחד שאפשר להשתמש בו בכיסא גלגלים. 

למשל: מאחזי ידיים שיאפשר הליכה עם תמיכה, אך גם כיסא גלגלים. 

 

הם זקוקים למקום עבודה שיהיה מותאם בצורה דומה וגם לעבודה שתאפשר להם גמישות, בהתאם למצבם בזמן נתון. הם זקוקים לרופא תעסוקתי שיהיה מסוגל להגדיר את היכולות (והמגבלות) בצורה מדוייקת ככל הניתן.