תקווה 

 

"תודה על התקווה", כתבה לי מטופלת שהייתה במרפאתי.

לפעמים אנחנו שוכחים עד כמה חשובה התקווה האמיתית. 

כבר במיתולוגיה היוונית מסופר על תיבת פנדורה שהייתה מלאה בצרות וסבל, אבל למטה בתחתית הייתה אותה תקווה קטנה ושברירית. 

 

לפני מספר שנים כאשר הטיפול שקיבלתי ממומחה בעל שם עולמי, לא רק שלא הביא לשיפור אלא להחמרה קשה, כתבתי לו שאני מקווה שבעוד מספר שנים יימצא טיפול טוב יותר למחלתי. זה מה שהייתי תמיד אומרת לחולים שלי ופותחת מול עיניהם את האתר שבו רשומים כל המחקרים הקליניים בעולם ומראה להם שיש כרגע מאות מחקרים שונים במחלתם. 

בתשובה הוא ענה לי: עדיף שתקווי לזכות בלוטו.

מה גרם לו לקחת את אותה תקווה קטנה שניסיתי למצוא ברגע קשה, לעולם לא אדע.

אבל, בעקבות דבריו עשיתי חיפוש וראיתי שאכן הוא צודק. באותו זמן, לא רק שלא היו מאות מחקרים, לא היה ולוא גם מחקר אחד רשום במחלה שלי. 

 

הוא לא גרם לי לאבד תקווה לאורך זמן, כי חשבתי שאם כך אני אחקור בעצמי את המחלה שלי. הרי יש לי ידע רפואי, ניסיון קליני ומעבדתי ואם יש כל כך מעט ידע על המחלה הזאת, כל דבר שאגלה ואבין יהיה משמעותי. 

 

רופא אחר שטיפל בי אמר לי שוב ושוב, אני בטוח שתבריאי ותחזרי לתיפקוד מלא תוך מספר חודשים. זה כמובן מאוד שימח אותי ונתן לי כוח להתמודד עם אישפוזים וטיפולים לא קלים. אבל התקווה הזאת הייתה תקווה שווא לא ריאלית שסופה היה להתנפץ אל סלעי המציאות. ולמרות שאין ספק שכוונתו הייתה טובה והוא רצה לעודד את רוחי, גם זה היה מיותר לחלוטין. 

 

תקווה אמיתית היא כמו יהלום יקר ערך. אין לה תחליף. 

היא דורשת הסתכלות מפוכחת על המציאות וחיפוש אמיתי אחר אותו דבר קטן, אך משמעותי שנותן באמת תקווה. 

היא דורשת להוציא בסבלנות מתוך תיבת פנדורה את כל הצרות הקשיים והסבל כדי למצוא אותה בתחתית. אין קיצורי דרך. 

 

כאשר הייתי מרותקת למיטה, עם עירוי נוזלים ותמיכה נשימתית אחרי טיפול שקיבלתי ונראה שלא רק שלא הועיל אלא הביא להחמרה משמעותית,  והעובדת הסוציאלית באה להסביר לי שעלי להשלים עם כך שאהיה במצב סיעודי עד יומי האחרון, מה שנתן לי תקווה היו כמה מדידות "חסרות חשיבות" (לדעת רופא שטיפל בי באותו הזמן) של רמת דו-תחמוצת הפחמן . מה שנתן לי תקווה היה אימייל קצר משותף למחקר ששיתפתי אותו בממצא הזה והיה שותף לשמחתי. הדבר ה"קטן" הזה במצב שנראה חסר תקווה לחלוטין, נתן לי תקווה וכוח להמשיך לחפש את הטיפול האופטימאלי במחלתי. 

 

תקווה אמיתית דורשת סבלנות, מוכנות להתאמץ, מוכנות לסבול בשביל מה שצפוי בסוף. 

 

כאשר הרופא שלי אומר לי בצורה גלוייה, אין לי הרבה ידע וניסיון על המחלה שלך (ולמי יש על צורה נדירה של מחלה נדירה?), אבל אני איתך בכל ניסיון ומאמץ למצוא את הטיפול האופטימאלי; כאשר הרופא שלי ממשיך להתאמץ כדי שאקבל את התרופה שנראה שמביאה לשיפור משמעותי במצבי כי הוא חושב שעם הטיפול הזה נצליח להביא לכך שהמחלה תהיה פחות קשה ויותר יציבה, זה נותן לי הרבה תקווה. זה נותן לי כוח להתמודד עם הקשיים שנלוים לטיפול הזה. זה עוזר לי להתמודד עם רגעי השבירה הבלתי נמנעים. 

הרופא שלי לא מבטיח לי שאבריא (כי איך הוא יכול), לא יודע אם כן או לא תימצא תרופה טובה יותר בעתיד (כי הוא לא נביא), הוא לא מבטיח לי שלא יהיו לי יותר אירועים קשים ומשברים. הוא רק מבטיח לי שביחד נעשה הכל כדי שאוכל להמשיך ולחיות חיים מלאים ופרודוקטיביים. הוא רק מבטיח לי שהוא ימשיך להיות שם לא רק ברגעים הטובים אלא גם ברגעים הקשים ושנמצא את הדרך לעבור אותם ביחד וזאת תקווה אמיתית. תקווה כמו שאני מקווה שאני מצליחה לתת לחולים שלי.